הקיבוץ הוא צורת חיים נפלאה. הוא תרופה לרבים מתחלואי האדם. לקנאה, לצרות העין, לתחרות חסרת החוקים, לרצון התמידי להמר ולחוסר האחריות. ה'אני הקיבוצי' מאפשר לזה ה'פרטי', הנוטה ל"שחק אותה ראש קטן", לקחת אחריות, להתלהב ולהתעודד מהיחד. אמנם יש בו בקיבוץ גם חבילה לא קטנה של מגרעות מעבר לתמימות ולבעיית ההשתלבות במרחב ואין זה המקום להרחיב בכך. אבל תתקשו מאד למצוא בקיבוץ רוע ואפילו כוונות רעות, שלא לדבר על פשע.
אני תפור למידות האלה של הקיבוץ. מרבית חיי שיחקתי את המשחק הזה בשקיקה וברצינות תהומית. שלושים שנות חיים בקיבוץ כבוגר, היו לי חוויה אחת ארוכה. גם העובדה שהקמתי בקיבוץ את משפחתי והולדתי בו שלוש בנות, מוסיפה לקשר הנפשי האמיץ שגם הוליד חברויות הדוקות ברמה של קשר משפחתי.
בספר "עין אונים", ניסית לתאר את האווירה היומיומית שמאחורי הסיסמאות הגבוהות. הוצאת סער עשתה מאמצים גדולים כדי לשמר את האווירה הזו מצד אחד ואת השפה ה'בלתי עדכנית' שלי 'במעלה התלול של העריכה' ועל כך אני מודה לה בכל לשון, עדכנית או מיושנת.
