שמונה חודשים עברו על מנחם ברקאי בכלא הסורי, אחרי נפילת מוצב החרמון בראשית מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973. חלקו הראשון של הספר הוא עדות מפלחת קרביים מהתקופה ההיא – הימים והלילות שמתערבבים אלה באלה כאשר הראש נתון בשק שחור עשרים וארבע שעות ביממה, יום אחר יום, ללא אור יום או אור אחר; המאמץ לשמור על רוח איתנה ושפיות תחת עינויים, בעיקר של חבריך לחדר שזעקותיהם מכאיבות יותר מהעינויים עצמם; איך מכמה חומרים בסיסיים שנלקחו מעטיפות הגבינה שהוגשה בתא – ה"לאבאש קירי" – יצרו החברים לשבי לוחות דמקה ושח וכלי משחק תואמים, ומאילו חומרים הכינו "חמש אבנים", ובכלל – איך העבירו השבויים את זמנם אחרי שהחקירות והעינויים הסתיימו, מה חשו כשנוצר הקשר הראשוני עם הצלב האדום, ומה עשו בחבילות שהגיעו אחר כך מהארץ.
חלקו השני של הספר מתאר את המסע שעבר הכותב אחרי השחרור מהשבי, מקיבוץ דגניה ב' ועד לארצות הברית, קנדה, הודו ואוסטרליה, כאשר תמיד חזר אל נוף הולדתו הקיבוצי; ולבסוף מגיע שיא המסע – בנייה הדרגתית אך עיקשת ונחושה של היכולת להיפתח לקשר אינטימי זוגי.
"זה עתה סיימתי את קריאת ספרך, אותו קראתי בנשימה אחת. הספר, שחושף בכנות רבה את תמצית חייך, מרגש ומעורר מחשבה. כל כך שימח אותי החלק האחרון האופטימי והמעודד."
(פרופ' זהבה סולומון, הובילה מחקר חשוב וייחודי בתחום פדויי השבי)
